בני זוג הסכימו כי הנחלה המשותפת לא תימכר במשך 15 שנה לפחות ותשמש לרווחת בנותיהם הקטינות. אלא שהאישה נקלעה למצוקת דיור ובית המשפט נענה לבקשתה להקדים את המכירה
בית המשפט למשפחה בטבריה קיבל לאחרונה בקשה של גרושה למכור את הנחלה המשותפת לה ולבעלה לשעבר ולחלק ביניהם את התמורה. זאת, על אף הוראה בהסכם הגירושין עליו חתמו בני הזוג ב-2014 שלפיה הנחלה תשמש לרווחת הבנות ותימכר רק ״במקרה חירום קיצוני״ ולא לפני שיחלפו 15 שנה. בית המשפט הבהיר כי הוא מוסמך להורות על המכירה, בין היתר, משיקולי צדק.
לבני הזוג שתי בנות קטינות. הסכם הגירושין קיבל תוקף של פסק דין בספטמבר 2014.
בהסכם נקבעו הוראות לעניין פירוק השיתוף בנחלה השייכת לצדדים. בין היתר נקבע כי כוונת הצדדים היא לא למכור את המשק אלא לשמור אותו להבטחת עתידן של הבנות. עוד נקבע כי במקרה חירום קיצוני ולא לפני תום 15 שנים מחתימת ההסכם ניתן יהיה למכור את המשק והתמורה תחולק ביניהם.
ב-2017 עתרה האישה לפירוק השיתוף בנחלה. היא סיפרה שהיא מתגוררת עם הבנות בדירה שכורה, לאחר שנאלצה לעזוב את הקרוואן במשק הוריה - בו גרה בזמן החתימה על ההסכם - לאחר שמצבו הפיזי הורע. מכיוון שמצבה הכלכלי לא טוב, היא נאלצת למכור את הנחלה על מנת שתוכל לרכוש דירה שתשמש אותה ואת בנותיה.
לעמדתה, לא יעלה על הדעת שהיא תחיה במצוקה כלכלית ולא תהיה לה דירה משלה כל עוד ניתן לממש את הנחלה שקיבלה במתנה מהוריה ושוויה עולה על שני מיליון שקל.
הנתבע טען שהתביעה הוגשה בחוסר תום לב תוך ניצול לרעה של הליכי משפט לאחר שהסכם הגירושין שנחתם בין הצדדים אושר בפסק דין.
הוא הדגיש כי התובעת עובדת ומשתכרת למחייתה, נהנית מתקבולי השכרת השטחים החקלאיים וכספים במזומן שקיבלה אגב הגירושין, מחזיקה רכב ומקבלת מידי חודש דמי מזונות.
מצב זמני
השופטת ורד ריקנטי-רוסהר מבית המשפט למשפחה בטבריה הבהירה כי חוק המקרקעין קובע את זכותו של כל שותף לדרוש את פירוק השיתוף במקרקעין בכל עת. עוד קובע החוק כי אם היה בהסכם השיתוף תנאי השולל או מגביל את הזכות לדרוש פירוק שיתוף רשאי בית המשפט כעבור שלוש שנים לצוות על הפירוק, אם נראה לו הדבר צודק בנסיבות העניין.
״התכלית שעומדת מאחורי הוראה זו היא שבעלות משותפת במקרקעין הינה מצב זמני והיא חותרת תחת ניצול מקסימאלי של המקרקעין על ידי כל אחד מהשותפים ועל כן אין לעודד הימשכות מצב זה״, כתבה.
זאת ועוד, מהראיות עולה שזכויות הצדדים בנחלה, או לפחות בשטחים החקלאיים, הן מסוג ״בר רשות״ וחל עליהן חוק המטלטלין. על פי חוק זה, בהיעדר הסכמה בין הצדדים לפירוק השיתוף בנחלה, התובעת יכלה לנקוט בהליך פירוק שיתוף עוד בטרם חלף המועד הקבוע בהסכם.
ואולם, אין להתעלם מכוונת הצדדים בהסכם והתובעת, כמי שמבקשת לסטות מהוראותיו, להראות עילה וטעם של ממש לפירוק השיתוף.
השופטת קבעה שהתובעת עמדה בנטל והוכיחה שחל שינוי לרעה בתנאי מגוריה, בהשוואה למצבה לפני החתימה על ההסכם. כמו כן, הקיפאון שכופה עליה ההסכם ביחס לזכותה לממש את הנחלה גורם לאי צדק.
״שוכנעתי שהתביעה נועדה לאפשר לתובעת לממש את הנכס העיקרי והיחיד השייך לה לטובת רכישת מדור קבוע, יציב וראוי לה ולבנותיהן הקטינות של הצדדים״, סיכמה.
לא ניתן צו להוצאות.
* מאתר פסק דין
